אלחנן, חלוץ השילוח

שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה / יהודה קרני

עִם כָּל אֶבֶן מִתְגוֹלֶלֶת שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה
וְחַזקוּנִי בַּמַקָבוֹת,
אוּלַי אֲכַפֵּר פְּנֵי מוֹלַדְתִי, וְנִרְצָה
עֲוֹן הָעָם, אֲשֶׁר לֹא סָתַם הֶחֳרָבוֹת.
מַה טוֹב וְיָדַעְתִי,
כִּי אֶבֶן אֲנִי כְּכָל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
וּמָה אֻשַׁרְתִי בְּהִתְקַשֵׁר עַצְמוֹתַי עִם הַחוֹמָה,
לָמָה יִדַל גוּפִי מִנַפְשִׁי, אֲשֶׁר בָּאֵשׁ וּבַמַיִם
הָלְכָה עִם הָעָם בִּזְעָקָה אוֹ דְמוּמָה.
קַחוּנִי עִם הָאֶבֶן הַיְּרוּשַׁלְמִית וְשִׂמּוּנִי בַּכְּתָלִים
וְטוּחוּ עָלַי טִיחַ,
וּמֵחוֹמַת הַקִּיר יְרַנְּנוּ עַצְמוֹתָי הַכָּלִים
לִקְרַאת הַמָּשִׁיחַ.

 

black_divider

וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה / מלכים ב’ כ’ כ’

אלחנן אהרן אתאלי הי”ד פעל במסירות נפש בלתי רגילה למען החדרת נושא מעיין השלוח ועיר דוד לתודעת הציבור, למען מימוש “חנינת עפרה ואבניה” של אדמת הקודש, להשיב את שכינתו לציון, ולחדש את מלכות בית דוד במקומה הטבעי, העיר בה דוד חנה.
אלחנן גדל בירושלים. כבר בצעירותו התקשר מאוד לתהליך הגאולה ושאף להיות שותף, באופן אישי, בתגבור אחיזתנו בארצנו בכלל ובירושלים בפרט. דבר זה ביטא במלוא העוצמה בתקופת לימודיו בישיבת ירושלים לצעירים (ממנה היה יוצא למבצעי ההתנחלות של גוש אמונים), בישיבת מרכז הרב, בישיבת עטרת כהנים (שבמסגרתה היה פעיל גם בגאולת בתים בעיר העתיקה), ובישיבת בית אורות בהר הצופים (שבימי הקמתה השתתף במו ידיו בבניין הגדר מסביבה), וכן – בשירותו כחייל קרבי ביחידות מובחרות בצה”ל.
אלחנן נקשר מאוד למעיין השילוח בו החלה מלכות ישראל במשיחת שלמה למלך (“והורדתם אותו אל גיחון”), ובו על פי המסורת טבל אדם הראשון, וממנו עולה כל נשמה לאחר פטירתה למרומי עליון, ובמיוחד נשמותיהם הטהורות של “הרוגי המלכות”. אלחנן הצטער עמוקות לראות שהיהודים הפסיקו לפקוד את המקום, והוא החליט לעשות מעשה.
אלחנן זכה ללמוד תורה ולהיות תלמיד חכם מחד, אבל מאידך גם לפעול באופן מעשי ככל האפשר, כדי לקדם את תהליך התחייה, והכל מתוך השקפת עולם ברורה שהגאולה האחרונה מופיעה קמעא קמעא “כמי השילוח ההולכים לאט”, מתוך מעשים קטנים ורצופים של הגשמה ציונית. בסבלנות ובעקשנות…
על אף הסביבה העוינת (ואף מסוכנת) בכפר סילואן הערבי, הוא התאמץ להבטיח נוכחות יהודית תדירה במעיין השילוח ע”י ארגון אירועים מגוונים הקשורים למלכות בית דוד: מסיבות ראש חודש, סעודות מלווה מלכה, מסיבות גיוס לבחורים לפני שירותם בצה”ל (שראה בו המשך לצבאות דוד המלך), לימוד תורה ותהלים. בכל הזדמנות אפשרית היה מושך חברים לרדת לטבול במעיין השילוח, גם בלילות חורף קרים. בעלותו מן המעיין, כשפניו מאירות מאושר, היה לוקח עמו מים ממעייני הישועה בהם היה נוטל ידיו ושותה לצמא במהלך השבוע. פסגת פעילותו במעיין הייתה בארגון, יזום על ידו, של “זכר לשמחת בית השואבה” בחג הסוכות במקומה המקורי, בנוכחות רבנים, אישי ציבור ותזמורת להרקדה.
אמונתו בגאולה וציפייתו לישועה היו כה חזקות עד שקנה ספרי קודש ממשכורתו הצבאית, ועליהם כתב: “לאוצר הספרים של הישיבה שתקום מעל מעיני הישועה, בעיר דוד תובב”א“, והוסיף את תרגום יונתן לפסוק “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”: “ותקבלון אולפן חדת בחדוה מבחירי צדיקיא” (ישעיהו י’ב).
ביקש מהוריו לשמור על ארגזי הספרים. הם תמהו וחשבו שהבחור חולם ורואה חזון רחוק מאוד מן המציאות בשטח!
לאחר הירצחו בליל פורים תשנ”א, ועלייתו בסערה לישיבה של מעלה, זכה להגשמת חזונו: בגשמיות החלה ההתיישבות היהודית בעיר דוד, וברוחניות הוקמה ישיבה מעל מעיין השילוח, שכמובן נקראה על שמו “חזון אלחנן”, וברור שהספרים עם הקדשתו הועברו לשם. כשמו כן הוא, מגשים הכולל את חזונו של אלחנן: החזרת השכינה לציון, לעיר דוד, והשבת עטרת התורה למקורה.
הרוצחים הרשעים ימ”ש נכשלו לחלוטין בניסיונם למעט את הנוכחות היהודית בעיר המלכות, ונהפוך הוא:
• כיובל שנים לאחר שאחרוני התושבים היהודים גורשו מכפר השילוח ע”י הערבים והבריטיים… שבו הבנים לגבולם.
• מקום שמעט מאוד יהודים היו מעיזים לבקר בו… זורמים אליו היום מאות אלפי מבקרים מכל העולם, ומתפעלים.
• נמשכת ללא הפסקה מסורת המסיבות בכל ראש חודש ובכל חג סוכות ליד “מעייני הישועה” כפי שהוא ייסד, הנהיג וחינך.
מי ייתן ובע”ה נזכה בקרוב להשלמת קיבוץ הגלויות, לישועה שלמה, לבניין אריאל, למשיחת משיח בן-דוד במעיין השילוח, ולתחיית המתים במהרה בימינו, אכי”ר.