מן העיתונות


עמיחי אתאלי זוכר את אחיו אלחנן

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. זו לא הייתה פרידה דרמטית והוא לא לבש בגדים קדושים. אני באתי הביתה והוא ישב מול הטלוויזיה עם גטקס וגופיה לבנה…

Logo_kipaעמיחי אתאלי, ד’ אייר התשע”ד, 4/5/2014

amichi_on_elhanan

היום אני זוכר את אחי אלחנן, שנשאר בן 26 לנצח. זה היה אחי הגדול שאחרי מותו יצא שמו למרחקים בגלל מעשים וחלומות טובים, אבל בשבילי הוא היה רק אח גדול.

בשבילי זה האח שעבר ברחבת הרובע היהודי, השטח הפתוח היחיד בכל השכונה, שעבורנו היה למגרש כדורגל. באמצע משחק ילדים שטוף זיעה, הוא עובר באמצע, מרביץ בעיטה בכדור לכיוון שום מקום, נותן חיוך קטן, וממשיך הלאה.

בשבילי זה האח שבאופן תמוה, רצה מאוד שאחיו הקטן ידע לשחק שחמט, למרות שלו עצמו לא היה מושג במשחק הזה. הוא הזמין אלינו הביתה חבר כדי שילמד אותי, אבל מהר מאוד התברר לכולנו שאין כאן פרטנר, ומיד עברנו לשחק במשחק יריות במחשב.

בשבילי זה האח שבפעם האחרונה שבה ראיתי אותו חי, היה לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. זו לא היתה פרידה דרמטית והוא לא לבש בגדים קדושים. אני באתי הביתה באמצע בית ספר, והוא, כמו כל אח גדול, ישב מול הטלוויזיה עם גטקס וגופיה לבנה ארוכה. כשנכנסתי הוא זרק לי איזו הערה רגילה של אח גדול ואף אחד מאיתנו לא חלם על מה שיתרחש בשעות הבאות.

בשבילי זה האח שחיפש כל הזדמנות לצחוק, לרקוד בתנועות מצחיקות, וגם להתעלל בי אחיו הקטן. האח שלא החמצתי אף טקס שלו בצבא, האח שהיה נראה לי חזק וחסון, אך הוכרע בידי שני מחבלים ארורים שרצחו אותו עם הידיים.

בבוקר שלמחרת אותה פרידה כפויה, הייתי רק ילד בן עשר וחצי. ילד רגיל ממשפחה רגילה, שגרה בבית רגיל. אבל אז ברגע אחד, נכנסו שוטרים אלינו הביתה והפכו את הכל לממש לא רגיל.

מגובה המבט של ילד בן עשר וחצי, הצלחתי לראות שאפילו שוטרים נבוכים כשהם נאלצים להודיע הודעה כזאת. למרות שהיה חורף, הם הזיעו קצת, ובישרו שהגופה שנמצאה זרוקה בתוך מחסן ברובע המוסלמי, היא גופתו של אלחנן.

בשבילי היום הזה הוא יום של שברי זיכרונות מהחיים הפשוט רגילים שיכולים היו להיות לנו: בשבילי זה גם יום זיכרון לילדות התמימה שיכולה היתה להיות, לילד בן עשר וחצי שעולם המושגים שלו לא מתערבב עם דם, עם כמות הדקירות, עם זיהוי הגופה, עם לכידת הרוצחים ועם משפחה שלמה שמתערערת. ילד שחי במציאות בטוחה, שלא נחשף מוקדם כל כך לשבריריות של החיים, שלא מבלה את ימיו היפים באזכרות וחי במציאות של פחד עצום.

אני זוכר את מה שיכול היה להיות רגיל: אח שמכיר את ארבעת ילדיי-אחייניו. שלושה מהם שכבר יודעים לדבר, מכירים אותו היטב. את חייו, את מותו, ומדי שנה ביום הזיכרון הם הולכים לבית הספר ולגן עם דף שמספר על אחי, הדוד שלהם.

אני זוכר את אחי שאולי היה מביא את החבר ההוא לפגוש גם את עומר בני, האחיין שלו בן השבע, שכבר כמעט מנצח את סבא בשחמט. אני זוכר את אחי שבטח היה שמח לשמוע שכולנו אוהבים לרקוד וצוחקים המון, שבטח היה גאה בי שבשביל דאחקה אחת טובה, מוכן להתאמץ מאוד.

אני זוכר את אחי הזה, שעברו כל כך הרבה שנים שאני אפילו כבר לא חולם עליו בלילה, אבל בכל רגע מהחיים, רובם כבר רגעי תת מודע, נוכח אצלי ובאופן לא ברור, אפילו מכוון אותי.

אני זוכר את האח שהיה נראה לי ענק אבל נשאר לנצח בן 26 האח שלא ראה אותי שמח, נכשל, מצליח ונופל אבל קם מחדש. אני זוכר את האח שבלי כל כוונה מצידו, שינה את חיי ועיצב את עולמי יותר מכל אדם אחר. האח שאני כבר מבוגר ממנו כמעט בשמונה שנים, אבל הוא לעולם יהיה לעולם אחי הגדול.

black_divider

 

ממשיכים לשמוח בדרכו של אלחנן

לפני 24 שנה נרצח אלחנן אתאלי הי”ד. מאז ממשיכים חבריו ובני משפחתו לקיים את שמחת בית השואבה שייסד סמוך למעיין השילוח.

logo_7יוני קמפינסקי, י”ח בתשרי תשע”ו, 1/10/15

כשש מאות איש השתתפו אמש (רביעי) בשמחת בית השואבה ברחבת מעיין השילוח בעיר דוד.

האירוע שנערך בכל רחבי הארץ ומכונה “שמחת בית השואבה” החל בתקופת המקדש. בימות השנה הרגילים, רבים מהקורבנות בבית המקדש היו מועלים למזבח יחד עם ניסוך של יין אולם רק בימי חג הסוכות, החג בו נידונים על המים, בנוסף ליין, היה נעשה גם ניסוך של מים ממעיין השילוח.

חגיגות שמחת בית השואבה היו מתחילות כשאלפי חוגגים היו יורדים מרחבת הר הבית אל עבר מעיין השילוח, ומעלים יחד עם הכהן את המים שאותם היו מנסכים על המזבח.

לפני כמעט שלושים שנה החל אלחנן אתאלי הי”ד, תושב הרובע היהודי לייסד את חגיגות זכר לשמחת בית השואבה בסמוך למקום המקורי שבו החלו במעיין השילוח.

לפני 24 שנה נרצח אתאלי בדקירות סכין כשהיה בדרכו לישיבת עטרת כהנים ומאז ממשיכים חבריו ובני משפחתו לקיים את שמחת בית השואבה בסמוך למעיין.

אתמול הגיעו למקום כ-600 איש שהשתתפו בהרקדה לצלילי נגינתנו של הכנר חיליק פראנק. אחד מנושאי הדברים באירוע היה הרב ערן טמיר, גיסו של אלחנן אתאלי הי”ד שאמר “אלחנן פעל הרבה מאוד לתודעת מעיין השילוח. הוא היה איש חזון אבל גם איש מעשה.

“הוא לא הסתפק בחלומות אלא גם בהכנת דברים קטנים לצורך העניין. הוא שמר על הבתים שבהם עשויים היו יהודים לגור בהמשך, הוא הכין את הספרים לישיבה שבסופו של דבר נושאת את שמו – ‘חזון אלחנן’, כשאיש לא חלם על נוכחות יהודית באזור הזה”.

black_divider

 

חנן ואלחנן – סיפור לשבת

בפורים התש”ן חגג אלחנן בישיבת ‘עטרת כהנים’. כאשר כולם התבשמו, אלחנן החל לפתע לבכות. חבריו תמהו: “למה אתה בוכה, עכשיו פורים?!”..

עודד מזרחי, כ”ח אב התשע”ב, 16/8/12 logo_besheva

בגיל ארבע עשרה התוודע אלחנן אתאלי לחנן פורת, הצטרף לפעילות של ‘גוש אמונים’, השתתף בעלייה לסבסטיה ובמאבקים נוספים.

לאחר שאלחנן למד ב’מרכז הרב’ והסתופף בצילו של הרב צבי יהודה קוק, הוא הגיע לישיבת ‘עטרת כהנים’ בראשות הרב אבינר, שהיתה קרובה לבית הוריו ברובע היהודי. פורת העביר שם שיעורים ואלחנן היה תלמיד חביב מאוד עליו. לפעמים כאשר פורת ציטט מדברי הראי”ה ולא ידע בדיוק היכן נאמרו ביקש מאלחנן שיזכיר לו.

אלחנן שרת ב’גבעתי’ והיה קשר של המג”ד שמוליק אדיב, שנהרג במרדף אחרי מחבלים. בפורים תש”ן חגג אלחנן בישיבת ‘עטרת כהנים’. כאשר כולם התבשמו, אלחנן החל לפתע לבכות. חבריו תמהו: “למה אתה בוכה, עכשיו פורים?!”

“אני בוכה כי נזכרתי במג”ד שלי שמסר את נפשו למען עם ישראל. מתי אגיע לדרגה הזאת?!” כולם צחקו כטוב ליבם ביין. אלחנן הוסיף ואמר שיש לרב צבי יהודה זכות גדולה שהוא נפטר בפורים.

בעודו חייל רכש אלחנן ספרי קודש רבים, ובין השאר את “הש”ס הלבן” – כל כתבי הראי”ה. הוא כתב על הספרים “מוקדש לישיבה שתקום בעיר דוד ליד מעיין השילוח” ומילא בהם קרטונים. כפר סילוואן, שבו היתה עיר דוד, היה מקום שורץ פשע וסמים שהתגוררו בו ערבים מאוד עוינים. הוריו אמרו לו: “אלחנן, אתה הוזה!”

מדי שבוע ירד אלחנן לעיר דוד לסעודת מלווה מלכה, ובכל ראש חודש ארגן מסיבת ראש חודש. לאחר שהשתחרר הגביר את פעילותו הנמרצת לגאולת עיר דוד.

בשנת תשנ”א החלה מלחמת המפרץ, שבמהלכה שיגרו העיראקים שלושים ותשעה טילי סקאד למרכז הארץ. כאשר נשמעו האזעקות הערבים צהלו ורקדו על גגות בתיהם. בערב פורים סדאם חוסיין נכנע. ג’ורג’ חבש נתן פקודה שיש לנקום את המפלה על ידי רצח יהודי.

בתענית אסתר התפלל אלחנן מנחה בכותל וזכה להגבהת התורה. במוצאי הצום עלה לישיבת ‘האידרא’ כדי לשתות אחרי התענית וארגן קבוצת חברים כדי לנסוע להשתתף בפורים פרזות בכפר עציון. הוא רצה להביא לחנן פורת מים ממעיין השילוח, כדי שימהל אותם ביין, מה שלדבריו מחולל “פיצוץ רוחני אדיר”.

אלחנן חיכה בכותל לחבריו מישיבת ‘עטרת כהנים’. לאחר שהתעכבו החליט ללכת לקראתם לעבר הישיבה. בשעה תשע בערב נכנס לרחוב הגיא. כאשר יצא מהמנהרה, כמאה מטרים לפני הישיבה, ארבו לו באפלה שני ערבים תושבי המקום עם סכינים שלופים.

אלחנן החל להיאבק עמם. הוא פצע אחד מהם ושבר את סכינו, אבל השני הסתער עליו ודקר את אלחנן שלוש עשרה דקירות שגרמו למותו. לאחר מכן גררו את גופתו למחסן נטוש.

כאשר התגלה הדבר קמה זעקה גדולה ומרה. רבים החלו לזרום לבית משפחת אתאלי. בעצת חנן פורת ורבנים נוספים אלחנן נקבר בהר הזיתים ליד הרוגי המלכות ברזני ופיינשטיין הי”ד שכה העריץ.

בתום הלוויה שנערכה בי”ד באדר, חנן פורת אמר להורים: “פורים שמח! אין אבלות בפורים. מחר בשושן פורים נעשה סעודת פורים ב’בית אלחנן’, במקום שבו הסתירו את אלחנן לאחר הרצח”. פורת הגיע למקום, פרץ אותו בעזרת מוט ברזל ודאג לערוך סעודת פורים שבה השתתפו הוריו של אלחנן, יוסף ולאה.

באותו פורים עם ישראל חש שמחה גדולה בעקבות סיום המלחמה, ומאידך התאבל על רצח אלחנן הי”ד. לאחר פורים משפחת אתאלי ישבה שבעה בביתה. הגיעו לנחם יו”ר הכנסת, הרבנים הראשיים ונכבדים נוספים.

לאחר השבעה יוסף ולאה שקעו בדכדוך עמוק ומיאנו להתנחם. כל דיבורי הרבנים, החברים ובני המשפחה לא נכנסו לליבם. הם איבדו עניין בעולם וממש ושקעו במרה שחורה. קרוביהם ושכניהם לא ידעו איך להתקרב אליהם, ניסו להביא להם מאכלים ופרחים ומאומה לא עזר.

יום אחד הגיע לבקרם חנן פורת שהיה אז חבר כנסת. כאשר הבין את מצבם הקשה אמר שהוא רוצה להעביר אצלם שיעור שבועי לעילוי נשמת אלחנן, ומאז התקיים שיעור בחדר אירוחם הרחב שהתמלא במשתתפים. אנשים נותרו בחוץ והושם עבורם רמקול. פורת נתן סידרת שיעורים מאלפים שנמשכה שנתיים על מאמרו של הרב קוק ‘חזיון המוות’ מהספר ‘אורות הקודש’, ובהם לימד שהמוות הוא הבלוף הכי גדול בעולם.

פורת אמר להורים: “למה אתם עצובים?! אלחנן חי! הוא נמצא פה מאחורי הפרגוד וחי חיים רוחניים נפלאים. היו לו חזיונות גדולים בקשר לעיר דוד. במקום שהוא נמצא כעת ביכולתו לקדם את הפרויקטים האלה בצורה הרבה יותר טובה ממה שהיה יכול לעשות פה”.

השיעורים התחזקו ובמקביל התיישבו יהודים בעיר דוד והוקמה שם ישיבת ‘חזון אלחנן’. המשפחה העבירה את כל הספרים שרכש אלחנן לישיבה.

במהלך השיעורים החליטו יוסף ולאה אתאלי להפוך כיוון ולהגביר את הצד הטוב – יותר חסד, יותר אהבת הזולת, יותר אמונה ויותר התיישבות. מעתה היו מסוגלים לומר להורים שכולים אחרים: “אל תיפלו ברוחכם! להפך, תגבירו את הטוב!” לאה הצילה מדיכאון כמה אמהות שכולות. דווקא כשהדברים באו מפיה הם נשמעו אמינים יותר מאשר מפי עובדת סוציאלית או פסיכולוגית.

יוסף ולאה השתתפו במסיבת יום הולדתו השישים של חנן פורת, שנערכה בח’ בכסלו בכפר עציון, ויוסף הקריא לכבודו קטע שכותרתו היתה “חנן הציל את חיינו”.

black_divider

 

“משתדל לא לטבוע”

בעוד שלושה ימים יעלו שני רוצחי אחי על האוטובוס וייצאו מהכלא לראשונה. הם בטח יסמנו “וי” מהחלון, אני אזיל דמעה אחת קטנה…

עמיחי אתאלי, ט”ז תשרי תשע”ב, 14/10/2011 logo_nrg

בפעם הראשונה נסענו לטיול משפחתי לחרמון בחג חנוכה. הגענו להר המושלג. משפחה שלמה ומחויכת. שכבות על גבי שכבות של בגדים וכשירדנו מהרכבל בראש ההר התחלנו מלחמת שלג. אלחנן אחי הגדול היה אז כנראה חייל משוחרר. הוא פוצץ אותי בשלג כמו שאח גדול מפוצץ את אחיו הקטן. אני זוכר את הבכי שלי בשירותים של הקפיטריה המחוממת ואת מילות הנחמה של אמא שלי.

בדיוק לפני 20 שנה, בסוכות 1991, נסענו שוב לחרמון. הפעם היינו משפחה מנופצת. שבעה חודשים לפני כן ארבו יוסף חלאס, אז בסך הכל בן 18, ומאזן עלאווי, בן 21, באחת מסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים. הם החליטו לרצוח יהודי בסכינים עם הידיים. אלחנן אחי, שעבר שם, היה הקורבן.

באחד מעשרות האלבומים בבית, יש לנו תמונות מהטיול השני לחרמון. כולם מחייכים חיוכים מאולצים. יושבים ברכבל ותחתינו ההר יבש בלי טיפה אחת של שלג, ממש כמו העיניים שלי. את אותו בכי של הטיול המושלג כמעט לא שחזרתי מאז. כילד בן 11 שקיבל בוקר אחד בשורה שעצרה את ילדותי, היה לי קשה מאוד לבכות מאז.

כשחזרנו הביתה חיכתה לנו הודעה דרמטית במזכירה האלקטרונית. שוטר מתחנת העיר העתיקה ביקש שאבא שלי יגיע בהקדם לתחנה. כשחזר, אבא נכנס הביתה ובירך בקול: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”. מיד הבנתי מה קרה. רוצחי אלחנן נתפסו.

היום הזה הוא לא יום חג

בעוד שלושה ימים חלאס ועלאווי יוצאים מהכלא. מהבירורים שהצלחתי לעשות, הם לא חוזרים הביתה למזרח ירושלים אלא הולכים לרצועת עזה. אני לא מדינאי ולא ביטחוניסט. אין לי מושג מה ההשלכות האסטרטגיות של העסקה הזאת. אבל לי, כמו לאלף משפחות בישראל, היא כואבת מאוד.

אני יכול לכעוס על גלעד שליט ואולי גם על בנימין נתניהו שהיה יכול להיות קשוח יותר, אבל בעצתו של האבא החכם שלי, כשהעסקה כבר סגורה, אני משתדל לא לטבוע בתהומות שאני לא יכול להם.
לכן אני פשוט מרכין ראש. אני בוחר לכאוב את ילדותי שנקטעה בעיצומו של חג הפורים.

אני כואב בשמה של אמא שלי האהובה שעד היום, 20 שנה אחרי, מתקשרת אלי כל יום כדי לבדוק איך אני מרגיש. כואב את כאבה שכששואלים אותה אם אפשר להביא עוד אורח אליה הביתה היא עונה בחיוך עצוב שבטח – כי לא משנה כמה אנשים יהיו, תמיד יהיה אחד חסר.

אני כואב את כאבו של אבא שלי שלקח על עצמו להרים משפחה שלמה על הכתפיים, עשה את זה בצורה מפוארת אבל בכל ראש השנה כשהוא קורא את הפיוט על אברהם אבינו שהוליך את יצחק בנו לעקידה הוא נשבר ופורץ בבכי. אני כואב את כאבן של אלפי נפגעי טרור אחרים ומתפלל שכתוצאה מהעסקה הזו לא יצטרף אלינו אף לא אדם אחד. לצד כל זה, בראש מורכן, אני שמח בשביל משפחת שליט.

היום הזה הוא לא יום חג. ביום הזה כדאי שכולנו נשמח בלב בשביל גלעד ומשפחתו, אבל נזכור את אלפי ההרוגים ואת עשרות אלפי בני המשפחות. בעוד שלושה ימים יעלו שני רוצחיו של אלחנן על האוטובוס ויצאו מהכלא בפעם הראשונה זה 20 שנה. הם בטח יסמנו “וי” מבעד לחלון. אני, שקצת למדתי לבכות מאז, אזיל דמעה אחת קטנה.

black_divider

 

שנאה בסמטאות

רחוב הגיא ברובע המוסלמי מרוצף בשובל של דם: נחמיה לביא שנדקר השבוע למוות, חברו חיים קרמן שנרצח לא רחוק משם לפני 17 שנים, ורבים אחרים.

נדב שרגאי, כ”ו תשרי התשע”ו, 9/10/15

נחמיה לביא, שנרצח בשבת האחרונה ברחוב הגיא בירושלים, וחיים קרמן, שנרצח לפני 17 שנה ברחוב שער האריות הסמוך, היו חברים קרובים. קרמן נדקר למוות על ידי ערבים כמה ימים לאחר יום העצמאות של שנת תשנ”ח; הוא נאבק עם תוקפיו ואף הצליח לירות באחד מהם ולפצוע אותו. לביא, שחש עם נשקו כדי לסייע למשפחת בנט בליל הושענא רבה האחרון ושילם על כך בחייו, ערך את הספר שיצא לזכר קרמן: “לחיים בירושלים”. שניהם נרצחו על הציר שמוביל אל הכותל המערבי. בשני המקרים, האוכלוסייה הערבית הסמוכה עצמה עיניים ונמנעה מלסייע למותקפים.
גם את לביא ינציחו מן הסתם בעתיד – אולי באמצעות ספר, או בדפי זיכרון. אחד החברים יתאר שם לבטח את התדהמה שפקדה את הידידים והמשפחה, כשפתחו את ספר הכוזרי (חיבורו הפילוסופי של ר’ יהודה הלוי) שבו למד לביא קודם הרצח. בכפולת העמודים שבה היתה מונחת סימניית קריאה, סימן לביא כמה שורות בעיפרון. הן מספרות את המעשה המפורסם ברבי עקיבא, שמובא גם על ידי הכוזרי: לפני מותו, בעת שהרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמר רבי עקיבא לתלמידיו כי כל חייו הצטער על שאין ביכולתו למסור את נפשו על קידוש השם ולקיים את הציווי “בכל נפשך” (מתוך פרשת “שמע”). “ועכשיו”, שאל ר’ עקיבא את תלמידיו, “כשבאה לידי, לא אקיימנה?”
תלמידיו של לביא אינם מסוגלים להימנע מהמחשבה שרבם הלך בדרכו של רבי עקיבא; שהוא מסר את נפשו וקיים את “בכל נפשך”, שעות אחדות בלבד לאחר שלמד את הטקסט המדרשי המכונן שעוסק באחד מגדולי חכמי ישראל.
עם זאת, אוהביו הרבים של נחמיה לביא – אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – לא יסתפקו בהיקש המרטיט הזה. הקהילה שהרב לביא היה חלק ממנה מורכבת מאנשים אמוניים ומעשיים כאחד. ב־1998, כשקרמן נרצח, איכלסו יהודי הרובע המוסלמי שני מתחמים: את מתחם שער הפרחים ומתחם נוסף בוויה דולורוזה. “עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע”, הם אמרו אז, ואומרים זאת שוב כעת. כך, קמעה קמעה, עובתה ההתיישבות היהודית המתחדשת ברובע המוסלמי, והתנהלות דומה צפויה גם הפעם.
קרמן ולביא למדו יחד בישיבת עטרת כהנים. קרמן שיפץ חורבה שלימים נקראה על שמו: בית חיים קרמן, במתחם בית הצלם השוכן בחלקו הצפוני של הרובע המוסלמי. לביא התגורר עם רעייתו נטע ושבעת ילדיהם בבית ויטנברג, שנרכש מהכנסייה עוד במאה ה־19 על ידי הסוחר היהודי משה ויטנברג. המתווך בעיסקה היה לא אחר מאשר אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית. לתקופת מה התגוררו בבית ויטנברג גם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ורעייתו לילי. כיום חיות בו שמונה משפחות יהודיות ובמקום פועל פעוטון, שמשרת את ילדי המשפחות היהודיות ברובע.
מאות רבות של משפחות יהודיות חיו בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 לאורך רחוב הגיא, המוביל משער שכם אל הכותל המערבי, ובסמטאות המסתנפות ממנו. פרעות תר”פ, תרפ”א ותרפ”ט, ומאורעות המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936, הביאו קץ זמני על ההתיישבות היהודית בחלק זה של העיר העתיקה. היא חודשה – אם כי במימדים צנועים בהרבה – לאחר מלחמת ששת הימים על ידי עמותות דוגמת “עטרת כהנים” ו”עטרה ליושנה”, ואף זכתה לגיבוי ממלכתי.
עכשיו מספרים התושבים היהודים ברובע המוסלמי שני סיפורים, שמגלמים את דרכם ואת רוח המקום. הראשון עוסק ברבה של העדה החרדית, הרב יוסף חיים זוננפלד, שבימי הפרעות בתרפ”ט צעד בגפו משער שכם לעבר הכותל המערבי. זוננפלד הסביר אז למקורביו המפוחדים שנהג כך “כדי שלא יחשבו הערבים שהצליחו לגרש רגל יהודי, אפילו מפינה אחת או מרחוב אחד בירושלים”.
השני עוסק בנחמיה לביא שנרצח השבוע: לפני 19 שנה, בהפרש של שבוע ימים, פוצצו עצמם שני מחבלים מתאבדים בשני אוטובוסים של קו 18 בירושלים (פברואר ומארס 1996). בתגובה, נטל אז נער צעיר בשם נחמיה לוי (לימים לביא) דגל ישראל גדול, עלה על קו 18 ליד התחנה המרכזית, הצמיד את הדגל לשמשת האוטובוס ונסע הלוך ושוב לאורך מסלול הקו. היתה זו דרכו להשיב לקו 18 את “הריבונות היהודית”, סיפרו השבוע חבריו.

התגבורת שלא עזרה

רוב התושבים היהודים של הרובע המוסלמי בדורנו נמנים עם הציבור החרד”לי. רבים מהם תלמידיו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת הר המור ומחשובי הרבנים בציבור הדתי־לאומי. הם נמנים עם הזרם הדתי־ציוני, הסופר ממלכתי, אבל אוחזים באורחות חייהם הן בגישה שהפגין מנהיג העדה החרדית הרב זוננפלד במהלך מאורעות תרפ”ט, והן בגישת “עוד דונם, עוד עז” שבה אוחזות הציונות המסורתית והדתית. במקרה שלהם, מדובר בנוכחות של מגורי קבע בדרכים המובילות אל הכותל המערבי, לא רק מכיוון הרובע היהודי אלא גם מכיוון הרובע המוסלמי.
הדגל שהניף נחמיה לביא הצעיר בקו 18 המוכה, לפני 19 שנה, הוא הדגל שלהם גם היום. הם מתכוונים למתוח אותו ולנעוץ מאחזי מגורים נוספים ברובע המוסלמי, שההתיישבות היהודית בו מנתה בשיא תפארתה יותר מ־4,000 נפש. עם תושבי האזור נמנו כמה מאושיות היישוב הישן בירושלים: אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ וגם ראובן ריבלין – סבו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, שהיה נינו של ר’ הלל ריבלין, מתלמידי הגר”א.
ברובע המוסלמי התגורר גם שמואל לייזר הנגר (שמואל אליעזר זילברמן), שנרצח במאורעות תר”פ (הציבור הרחב נחשף אליו בשירו המוכר של דן אלמגור “ירושלים של אז”). עד לפני שנים לא רבות עדיין היה אפשר לזהות באזור בתי יהודים שממשקופיהם נעקרו מזוזות.
מאז מלחמת ששת הימים שבו לאזור בהדרגה כ־1,200 יהודים, ובהם גם תלמידי ישיבת עטרת כהנים המתגוררים בשתי פנימיות: בבתי ראנד, לא הרחק משער הכותנה, ובבית דנון הסמוך לשער הברזל ול”כותל הקטן”.
במשטרה נזהרים מלהתייחס להתיישבות היהודית ברובע המוסלמי ולמשמעויות הפוליטיות שלה, אך מתחייבים לעשות הכל כדי להמשיך ולספק לה ביטחון, כפי שהיה עד הרצח. השבוע המשטרה עיבתה מאוד את כוחותיה ברחוב הגיא, אבל לא הצליחה למנוע את הדקירה הבאה ביום רביעי לפני הצהריים, שבה נפצע אזרח באורח בינוני. כ־200 שוטרים, עשירית מהשוטרים שנפרשו בירושלים, נשלחו לשם. ההנחיה שקיבלו ברורה: להשיב לקדמותו את המצב ברחוב הגיא, אחד משתי הדרכים הראשיות בעיר העתיקה שמובילות לכותל המערבי (השנייה היא דרך השוק, מכיוון שער יפו); להפוך אותו מחדש ל”ציר ירוק” שאפשר לעבור בו ולספק ביטחון לכל אורכו.
בימי שיגרה מתקיימת לאורך הציר הזה מציאות של ערבוב בין יהודים, מוסלמים ותיירים. עד הרצח יצר הערבוב הזה מרקם חיים של נורמליות ויחסי שכנות קורקטיים, שזורים באינטרסים כלכליים וקיומיים שהחיים יחדיו יצרו.
אבל השבוע שלט שם הפחד: הפסיכולוגיות של עיריית ירושלים, שנשלחו לשוחח עם תושבי מתחם ויטנברג ההמומים בעקבות רצח חברם, העדיפו להגיע אל הבית מכיוון הכותל ולא מכיוון שער שכם. השער עצמו נסגר ביום רביעי לפני הצהריים לתנועת מבקרים, ובחצר בית ויטנברג זימרה חבורת נערים שירי אמונה וחיזוק.
אלא שהפעם התחושה שונה. השנאה היוקדת, שחלק מהאוכלוסייה המקומית גילה בפיגוע הזה, מאיימת על האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור כפי שהיה באירועים קודמים. לאורך רחוב הגיא ובסמטאות שמובילות אליו נרצחו לאורך השנים יהודים נוספים: אליהו עמדי נרצח לא הרחק (ברחוב מעלה חלדיה) בשנת 1986; יגאל שחף נרצח ברחוב בית הבד ב־1987; אלחנן אתאלי נרצח ברחוב הגיא פינת רחוב שער הברזל ב־1991; גבריאל הירשברג, אף הוא מישיבת עטרת כהנים, נרצח ברחוב הג’בשה ב־1997; וחיים קרמן, כאמור, נרצח שנה אחריו.
בכל המקרים הללו שבו לאחר מכן החיים למסלולם, משתי סיבות: בצד הערבי הכריע האינטרס הכלכלי, בעיקר של הסוחרים המקומיים. בצד היהודי, הכריעה הנאמנות הבלתי מתפשרת של הציבור הרחב לכותל המערבי. הפעם, כאמור, בולטת אווירת השנאה, תולדה ישירה של ההסתה הכה מדוברת על אודות מסגד אל־אקצא הנתון כביכול בסכנה. הסתה שגלי ההדף שלה הגיעו השבוע עד יפו, לוד, חיפה תחתית, נצרת וכרמיאל.
האווירה הזו מגולמת בעדותה של אודל בנט, אלמנתו של אהרון ז”ל שנרצח בפיגוע הדקירה בעיר העתיקה. היא סיפרה על הגב שהיפנו לה עוברים ושבים בעודה שותתת דם, על היריקות והקריאות “תמותי” שספגה בזמן שבעלה נשם את נשימותיו האחרונות. גם השקט המוזר שהשתרר ברחוב הגיא לפני הפיגוע – אותו שקט שבנט תיארה לאחר שהתאוששה מעט מפצעיה – מעיד, להערכת גורמי ביטחון, על רמה מסוימת של ידיעה ותמיכה שהסביבה הקרובה סיפקה לרוצח.
האווירה במקום, סבורים גורמי הערכה, הושפעה ישירות מנוכחותן של נשות המורביטאת. המשטרה דחקה אותן מהר הבית, ובמהלך השבועות האחרונים הן עמדו לאורך הרחובות המסתעפים מרחוב הגיא ותקפו מילולית יהודים עוברים ושבים, בקללות ולעיתים אף ביריקות.
רק לפני שבועות אחדים ציינו במוסף זה כי תושבי העיר העתיקה, כמו רבים מתושבי מזרח ירושלים, מושפעים בשנים האחרונות מעלילת הדם השקרית “אל־אקצא בסכנה”, שחדלה להיות תעמולה בלבד והפכה מחולל אלימות ישיר. ערב הרצח פשטו שמועות שישראל מתכוונת לחלק את הר הבית בין יהודים לבין מוסלמים ואף להקים בית כנסת במקום. לדברים לא היה בסיס, אבל הרחוב הגיב בעצבנות רבה וכאמור באיבה הבוערת, שבאה לידי ביטוי בשבת האחרונה.

black_divider

 

Remembering a Terror Victim with an Ancient Celebration

Elhanan Attali renewed Beit HaShoeivah ceremony to original site at the Pool of Shiloach a few years before being killed in terror attack.

Yoni Kempinski, 10/1/2015logo_arutz7


Six hundred people attended the Beit HaShoeivah celebration at the Pool of Shiloach in the City of David on Wednesday night.

The water libation celebration, held on the intermediate days of Sukkot throughout the country, dates back to the Temple Period.

During the year, many of the sacrifices offered at the Temple altar were brought with a libation of wine. On Sukkot, however, both wine and water were used, with the water being drawn from the Pool of Shiloach and carried up the Jerusalem pilgrim road to the Temple.

At night, after the water drawing ceremony performed by the High Priest, tens of thousands of spectators would gather in the outer Temple courtyard to watch pious community member dance and sings songs.

Nearly thirty years ago, Elhanan Attali, a resident of the Jewish Quarter in the Old City of Jerusalem, renewed the Beit HaShoeivah celebration at the site of the original water drawing.

Attali was stabbed to death 24 years ago as he made his way to the Ateret Cohanim Yeshiva, but his friends and family have continued, in his memory, to hold the Beit HaShoeivah ceremony near the Pool of Shiloach.

Hundreds gathered on Wednesday to rejoice and dance to the music of violinist Yechiel Frank. Also speaking at the event was Rabbi Eran Tamir, Attali’s brother-in-law.

“Elhanat was very active in campaigning for the Pool of Shiloach,” Tamir noted. “He was a visionary, but also a man of action.”

“He was not content with dreams, but with preparing little things for the tasks at hand,” Tamir said. “He guarded the houses in which Jews might one day live. He prepared books for a yeshiva which ultimately bears his name – ‘Elhanan’s Vision,’ when no one else dreamed of a Jewish presence in this region.”