דברים לזכרו

טיול להר גילה
טיול להר גילה

אלחנן הי”ד – נשמה כלל ישראלית וכלל ארץ ישראלית

הרב שלמה אבינר, סידור “בית מלוכה” ליום העצמאות ויום ירושלים, תשנ”ט

מי שאינו מבין יום העצמאות מהו, די לו לראות מול עיניו אותה דמות פלאים של אלחנן ומיד הכל מתברר לו. שהרי הפלא האלקי הגדול של שבירת עול הגויים מעל צוארנו ובנין מדינתנו אינו רק תוצאה של הפלת מלכים והקמת מלכים בפקודת ריבון העולמים. אלא לפני הכל תוצאה של הופעת נשמות חדשות על ידי אדון כל הנשמות, נשמות כלל ישראליות.
החסיד הרמח”ל בבארו את עניין החסידות, סיים בדברי חז”ל שחסיד אינו אדם הדואג לרוחניותו אלא הוא אדם הדואג לכבודו של עם ישראל ולכבודו של הקדוש ברוך הוא, שאלה שנים שהם אחד, כי מלכות ד’ מתגלה במלכות ישראל.
אלחנן הינו דוגמא של נשמה כלל ישראלית מלידה, והדבר בלט כבר בהיותו ילד, כאשר לבני גילו היו דאגות אחרות, כל מעינו היה טובת האומה כולה, הוא לא ראה את עצמו אדם פרטי, או אפילו לא שייך לזרם פרטי, אלא פירור של כל עם ישראל כולו. כאשר נשאל מאיזה גלות מוצאו, בזמן שאנשים נוהגים להשיב אני מפה או משם, היה משיב: אני מקבוץ גלויות. דבקותו בעם, לא היתה אצלו מחוה חיצונית בעלמא, אלא בעומק אישיותו. הוא היה מצטער ממש בצער האומה ושמח ממש בשמחתה. וכל אלה לא היו מאולצים אצלו מתוך קיום איזו חובה דתית, אלא נבעו מעצם מהותו באורח טבעי. כל דבר הנוגע לכלל היה נוהג לאמר ‘שלנו’. ראש ממשלתנו, פרות ארץ ישראל שלנו. היה מחלק תמרים בחיוך של אהבה ואומר: פירות קדושים של ארצנו. היה מצייר תמר, ורואה בו מין סמל שלו, “תמרורים” בדרך לגאולה השלמה. מרן הרב קוק אומר על הפסוק “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”, שהנה תמר משקיע כחו בפירותיו לכן נשאר הוא נמוך ביחס לארז שכל כחו מרוכז בעצמו. אבל צדיק אף שכתמר יפרח, כל שאיפתו לתת לכלל, בכל זאת אין מעכב התגדלותו האישית, ואדרבה, כלבנון ישגה.
אלחנן היה מאוהב בארץ ישראל, מטייל בה לפרקים מקצה לקצה, ומתמוגג בנופיה. כאשר שמע שחבר כינה מקום מסויים בארץ בשם ‘חור’, הוא הזדעזע והסביר לו ששם זה אינו תואם חלק של ארץ קדשנו. כאשר ראה את מעיין השילוח מוזנח, למרות היותו בחור צעיר, לקח על עצמו להקים אותו לתחייה, ואירגן תפילות, סעודות ראש חודש, שמחות בית השואבה ושאר סעודות מצוה באנרגיה בלתי צפויה אשר דלה ממעמקי עצמו.
כאשר הגיע זמנו להתגייס לצבא הגנה לישראל, על אף טבעו העדין, הוא הלך ליחידה קרבית ואף מילא תפקיד פקודי. כיון שכך צריך לעם ולארץ עשה במלוא המרץ והמסירות.
וכן בכל עניין על אף ענוותנותו הרבה, כשהגיע למסקנה שזה לטובת האומה, התמסר בכל תוקף וגילה כשרונות גדולים. עבור עצמו, מעולם לא דרש דבר, והצטנע בחיוך ביישני, אך כאשר הדבר נגע לכבוד האומה הוא נהפך לאריה.
תמיד הלך בצניעות ודיבר עם בני אדם עם עיניים למטה. במיוחד ביטל את עצמו כתולעת כלפי תלמידי חכמים. אך גם כלפי חבריו נהג בענווה. היה בעל מידת מודה על האמת, וכאשר טעה לא התבייש לומר: “אני מצטער, טעיתי”. היו לו חברים מכל גוני הקשת. גם עם ילדים קטנים התחבר בלי התנשאות, כמעט בכל ארוחת שבת הביא הביתה אנשים ללא בית. את פני כל אדם קיבל בחיוך גדול. בפנימיה לפני לכתו לישון בירך לילה טוב לחבריו לחדר בנעימה של שמחה.
העוז והענוה חברו אצלו יחדיו, העוז והעמל הקרבי עם העדינות האצילית.
בחלוצים הראשונים שבנו את הארץ וחוננו עפרה, ראה דוגמא עבורו, ותלה דבריהם על דלתות ארונו. במיוחד העריץ אלה שמסרו נפשם על ארץ ישראל, אף חילוניים. גם בחיילים שנפלו על מערכות ישראל התעניין מאד, ולא פעם היה מדליק נר עבור חייל, או הלך לפקוד קברו על אף שלא הכירו אלא על פי מה שקרא עליו. הוא העריץ תלמידי חכמים וגיבורי ישראל גם יחד.
בחיבה יתירה התיחס למעיין השילוח, וטבל בו גם בחורף הקשה. בשילוח מצא כעין בבואה שלו, הרי הוא אהב את ארץ ישראל בטבעיותה, את נופיה מלאי ההוד, רגביה ושדמותיה. והרי הוא ערג לקרבת ד’, דעת תורה ויראת ד’, הוא שילב עץ יהודה ועץ אפרים, התורניות והציונות, ושני אלה בשילוח מתחברים. זהו הנהר התנ”כי הארץ ישראלי המפכה מצלע ההר, אך הוא נובע מבית קדשי הקודשים.
בכל ביקור במעיין השילוח, היה אלחנן ממלא מיכלי מים, מהם היה שותה כל השבוע. חיפש אנשים חמושים לילך שם כל מוצאי שבת, לקיים שם מלווה מלכה, הסעודה כנגד דוד מלכא משיחא, אשר אורו החל להתנוצץ בדורות אלה. נהג לדבר על דבר “מי השילוח ההולכים לאט”, כגאולה קמעה קמעה, הן גאולת הרוח והן גאולת הארץ, שאינן באות פתאום בחיפזון, אלא הן פרי של עמל ארוך ומתמיד.
את הספר “רפול, סיפורו של חייל”, העריך במיוחד. הוא היה לוקח איתו ספר “אורות הקודש” מכורך בעטיפה של הספר רפול. למעלה מכל מדותיו עמדה מסירות הנפש, ומוכנותו לתת את עצמו עבור כבוד ד’, עבור העם והארץ, הן בחייו הן במותו, כמה פעמים התבטא איזו זכות נפלאה היתה לקדוש ר’ צבי גלאט ד’ ינקום דמו, שנרצח בחברון לפני כמה שנים!
איזו חרדת קודש יש לי מפניו! איזו חרדת קודש יש לי מפני כל הרוגי מלכות! בפורים לפני שנה, אלחנן התבסם קצת במסיבה בבית דנון, סמוך למקום בו נרצח ועלה למרומים, התישב ובכה. כאשר תמהו ונסו לנחמו, אמר: “מה עשיתי בחיי? מה אני שוה? המג”ד שלי, שמוליק אדיב הי”ד הוא נפל למען עם ישראל. הלואי והייתי כמותו”. הוא גם נהג לומר איזו זכות היתה לרב צבי יהודה זצ”ל שהחזיר את נשמתו ביום פורים מתוך חיוך ושמחה של מצוה. בט”ו בשבט, חודש לפני עלותו למרומים, הוא פרסם דברים קצרים שאפשר לראותם כעין צוואה שלו:
“כימי העץ ימי עמי”.
כשם שבעץ התאים המתים הופכים להיות הגזע, ומעמידים את העץ, והם איתנו. כך בעם ישראל אלו שנופלים על תקומת העם הם לא רק שלא מרפים את ידי העם אלא להיפך, מחזיקים ומאמצים את העם להמשיך בדרכו בהבאת הישועה והגאולה.

black_divider

מכתב מחבר לקראת השנה העשרים וחמש להרצחו

לאה ויוסף היקרים.

כמו בכל שנה, שמחת הפורים נמהלת בעצב עם הזכרותינו בחבר היקר והאהוב, בנכם היקר, שנרצח בידי בני עוולה. ה' יקום דמו.
אלחנן זצ"ל הספיק בשנותיו הקצרות להטביע חותם.
הוא היה דמות הכי ציונית והכי תנ"כית שהכרתי.
כולו מלא אהבה לה' ולעמו יחד עם צניעות, שמחת חיים וחוש הומור מחודד שאין לתאר. חבל על דאבדין.

יקיצו וירננו שוכני עפר ובילע המוות לנצח.

פורים שמח

black_divider

מכתב מחנן פורת ז”ל, להוריו של אלחנן

black_divider